העיירה קערעסטיר, הונגריה.
יריעת הדשא הקטנה התוחמת את חזית הבית, ירוקה בקיץ, חומה בוצית בסתיו, ומושלגת בחורף.
והיא צרה למדיי, אבל צומחת במחזוריות עונתית מושלמת משך מאה וחמישים שנה.
מפליא לא פחות מכך הוא שהבית בעצמו, ביתו של רבי ישעיה שטיינר זצ"ל, נותר בשלמותו, כשהוא צולח שתי מלחמות עולם אכזריות במיוחד ונראה עדיין בדיוק כמו שהיה נראה אז.
ככה. כמות שהוא. נותר הבית ללא שינוי. אולי זה מכיוון שהצדיק הבטיח, שגם לאחר מותו, מי שיגיע לבית הזה, הוא יענה לו בדיוק כאשר היה בחייו.
כמעט ולא היה חלכא או נדכא שחי באותן שנים, שלא פקד את ביתו של פועל הישועות הענק בדורו.
שכן, האדמו"ר הצדיק והקדוש ר' ישעי'לע מקערסטיער -כפי שהוא מכונה בחיבה עד היום-, שהיה פועל ישועות דגול ויחיד בדורו, לא יכול היה לראות יהודי הסובל מרעב, יהודי שאין לו אוכל.
ומשום שכך, הייתה לו נטיית אימוץ.
מין תכונה כזו: לאמץ אל חיקו הענק והטהור, נזקקים- כל יהודי שאין לו בית, כל קרוע- מעיל וחסר פרוטה, כל מי שהסתבך בחיים ונאלץ לתפוס את ראשו בשתי ידיו ולהתחנן לעצה ועזרה. כל אלו עברו בבית הזה. מתקבלים בסבר פנים יפות, כשרבינו הטהור מתעקש לשרתם בעצמו. מרעיף עליהם חום ואהבה, מזון ומעות לעת הצורך.
באותן שנים רשמה ההיסטוריה כמויות אדירות של נפלטי פוגרומים, נמלטי – רשע, מוקפי שכנים גויים צרי עין ונרדפי כנסיה, וגם- סתם קבצנים קבועים המתפלשים בעניותם וזקוקים למנה חמה ביום.
כולם מצאו בבית הזה פינה של מרגוע. פנים אוהדות של בעל המופתים. ואוכל. אוכל!
והוא הקריב את עצמו תוך התבטלות מוחלטת למען הזולת. בלילה היה ישן בסמוך לדלת הכניסה, כדי שלא יהיה מצב שיחמיץ דפיקת דלת באישון ליל, אולי זה יהודי שנקלע לצרה וזקוק להכנסת אורחים?
בכל ליל הסדר היה הסלון מלא מפה לפה. אנשים רחוצים ובלתי רחוצים, עוטי בלויי סחבות ואף כאלו שלא הצליחו לפלות את כל הכינים לכבוד החג…
כולם היו שם, איתו, רצויים, מרגישים בני מלכים. ולפעמים, לראשונה מזה זמן ארוך- שבעים!
'כדי שיהודי יוכל לחשוב היטב ונכון', התבטא פעם ר ישעי'לע, הוא מוכרח לאכול, להיות שבע.
כמלאך משרת בקודש, היו הופכים בניו רחומיו של הקב"ה להיות בניו: כל אחד ואחד מהם מצא אצלו אוזן קשבת. והוא זכר כל סיפור וסיפור, כאב כל כאב וצער של כל אחד מהבאים, ולא שקט ולא נח עד שלא עשה כל שביכולתו לעזור.
כך היה בכל ימי שנותיו של ר' ישעי'לע, עד שבג' אייר תרפ"ה, נאסף לעולמו, ונראה היה שניתקה שרשרת החסד המופלא…
ההמשך ב…ירושלים עיר הקודש.
לאחר פטירתו של עמוד החסד בכבודו ובעצמו, המשיכו בניו את התופעה, שיש לציין, ש לא הייתה כמותה מעולם בהונגריה ובאירופה כולה. הבית המשיך לשמש כמוקד עליה לרגל לכל נצרך ונזקק. עד אשר הגיעו הנאצים ימ"ש ושמו לדבר קץ.
ואולם, נכדיו וניניו של הרבי, ניצלו מהמלחמה ועלו לארץ, ובליבם שוכן אותו להט העובר בירושה.
מסתבר, שהנטיה לאימוץ היא תופעה גנטית.
הכל החל בטלפון אחד שקיבל אחד מבני המשפחה, ובו תיארה שכנה טובת לב את הבכיות קורעות הלב של הפעוט בדירה הסמוכה.
המצוקה הקשה של המשפחה לא איפשרה לה לקנות תחליפי חלב וקיבתו הזעירה של התינוק לא חדלה מלדרוש את שלה.
המבט שלו בעיניים, מבוהל ונזקק, תיארה השכנה. אני רואה את אימו מדללת חלב רגיל במים ונותנת לו, וליבי נקרע…
נכדיו של הצדיק המשיכו את המסורת וכך אימצו את התינוק הראשון, דואגים לו לתחליפי חלב באופן קבוע, והקטנטן, מתפתח היטב ומוזן כהלכה, חדל ליבב בלילות…
השמועה עשתה לה כנפיים, ועוד ועוד טלפונים הגיעו. כולם מלאי מצוקה אמיתית. 'שמענו שאתם דואגים לתחליף חלב לתינוקות נזקקים. לו רק תוכלו לעזור לנו להאכיל את הילד הרעב'…
וכך נפל הפור במה יתמקד ארגון החסד "רב להושיע"!
להאכיל תינוקות רעבים!
קשה להאמין שבישראל של שנות האלפיים ייתכן מצב כזה של אין כסף לאוכל לתינוק, ואולם מסתבר, שאמנם חלפו כמעט 150 שנה, אבל עניי עמך ישראל עדיין עניים, ומצבם לא פחות עגמומי משהיה בזמנו.
גם אם הבגדים אינם בלויי סחבות וקרועים כמו שהיה בעבר, גם אם כלפי חוץ החזות נקייה ומכובדת, עדיין מצויים בינינו ילדים רעבים, עדיין ישנם פה הרבה תינוקות מייבבים בלילה – לא כי כואבת להם הבטן, אלא כי במשך היום לא הוזנו כהלכה, והם זקוקים נואשות למזון על מנת להתפתח כראוי.
מפעל החסד הענק של "רב להושיע" החל כאמור להתמקד באימוצם של תינוקות תוך שהם מחקים אחד לאחד את קוי המתאר של החזון הדגול של אביהם, פועל הישועות ר' ישעי'לע מקרעסטיער זי"ע:
לשובע ולא לרזון.
ועולם חסד ייבנה.